״אולי אני פשוט לא מהנשים האלה״

נקרא לה נועה.

נועה אהבה את בן הזוג שלה ונמשכה אליו. היא נהנתה מהקרבה ומהמגע, אבל בכל פעם שהם נכנסו למיטה הופיעה בתוכה אותה שאלה:

״האם הפעם אצליח לגמור?״

ככל שהיא התקרבה, הגוף שלה נעשה דרוך יותר.

הנשימה נעצרה.
הבטן התכווצה.
הראש התחיל לעבוד.

​

היא בדקה אם הוא מתעייף, אם לוקח לה יותר מדי זמן ואם היא צריכה לבקש ממנו לשנות משהו.

הוא באמת רצה שיהיה לה נעים. הוא שאל אותה אם להמשיך, לגעת חזק יותר או להחליף קצב. אבל דווקא הרצון הטוב שלו גרם לה להרגיש שהיא עומדת במבחן.

​

לפעמים היא אמרה לו:

״זה בסדר, תמשיך.״
או: ״לא חייבת לגמור, באמת טוב לי.״

​

ולפעמים היא זייפה.

לא כי רצתה לשקר לו, אלא כי רצתה להוריד את הלחץ, להפסיק להרגיש שהוא מתאמץ ולסיים את המפגש בלי לאכזב אותו.

עם הזמן היא התחילה לרצות פחות סקס.

לא משום שלא הייתה בה מיניות, אלא משום שהמיניות הפכה לעוד מקום שבו היא הרגישה שהיא לא מצליחה.

​

נועה כבר ידעה איפה נמצא הדגדגן.
היא קראה ספרים, הקשיבה לפודקאסטים וניסתה צעצועים.

מה שהיה חסר לה לא היה עוד „טריק”.

היה חסר לה החיבור אל הגוף שלה מבפנים.

​

היא גילתה שכשהעונג התחיל לגדול, היא עצרה את הנשימה, כיווצה את האגן וניסתה לשלוט במה שקורה. הגוף שלה למד שעוררות גבוהה היא משהו שצריך לנהל במקום גל שאפשר לנשום לתוכו ולתת לו לנוע.

​

לאט-לאט היא למדה:

לזהות מתי היא יוצאת מהגוף ועוברת למחשבות.
לנשום גם כשהתחושה מתחזקת.
להניע את האגן במקום לקפוא.
להשתמש בקול בלי להרגיש שהיא „עושה הצגה”.
לבקש את מה שהיא רוצה בלי להתנצל.
ולהפסיק למדוד כל מפגש לפי השאלה אם הייתה אורגזמה.

​

דווקא כשהאורגזמה הפסיקה להיות מבחן, העונג התחיל להתרחב.

​

בהתחלה היא הרגישה יותר.
אחר כך הצליחה להישאר עם התחושה לאורך זמן.
ובהמשך הגיעו גם אורגזמות עמוקות, חופשיות ופחות צפויות מראש.

לא כי היא הכריחה את הגוף להגיע אליהן 

אלא כי היא למדה להפסיק לעצור אותו בדרך.