הסוגיה של ריפוי אישי לבין עשייה חברתית היא סוגייה שמלווה אותי שנים רבות. אני זוכרת את הזמן שלי בנאות סמדר לפני 6 שנים, בו חשבתי הרבה על ההתבוננות הפנימית שאנשים עושים שם. הרי יש לאנשים בקיבוץ את התנאים הטובים ביותר להתבוננות פנימית במרחב טבע מדהים ואנשים כמוהם… אז שפטתי שבהכרח ״קל״ להם להתבונן ולעשות עבודה פנימית קהילתית משמעותית. אבל מה בנוגע לעשייה למען העולם? מה בנוגע לאנשים שגרים בתנאים עיר רועשים ולחץ מתמיד? האמונה בנאות סמדר הינה שהתמודדות עם הבפנוכו שלנו גם מרפא את העולם, האם כך הדבר?
שנים רבות עסקתי באקטביזם ועשייה חברתית בעמותות שונות, אפילו הגעתי לעבודה בנפאל. אבל דווקא בהתעוררות הרוחנית שלי התחלתי להתכנס פנימה והקדשתי הרבה אנרגיה ועשייה לפנימיות שלי, להתקרבות לעצמי, לריפוי יחסים קרובים. יש רגעים שבהם אני כואבת את העובדה שאני לא פועלת למען עוולות שונות בעולם, למען הסביבה, למען שלום, למען דיכוי נשי. הרי אני, אישה חזקה עם יכולות גדולים יכולה לפעול ולעשות שינויים גדולים. הקולות האלה עולים חזק בתקופה האחרונה, בהם עולים לתודעה הציבורית יותר ויותר פגיעות בטבע ובכדור הארץ. ויחד עם הקולות אני הולכת ולומדת איך הריפוי הפנימי האישי שלי הוא בעצם ריפוי כדור הארץ. כדור הארץ והאדמה שלנו תמיד היה נחשב לנשי, וגם בעלי ״משאבים בתוליים״ שאפשר לנצל אותם, מאוד דומה לפגיעה בנשים לאורך אלפי שנים של פטריארכיה. אישה שעוזרת להפסיק את הניצול הזה על גופה שלה, אישה שמתעוררות בעצם עוזרת גם להפסיק את הניצול של כדור הארץ עצמו. אם אנחנו מתחברות מחדש לטבע ולסודות של גופנו, אם אנחנו מתחברות לעצמנו, לעוצמה שלנו, לכוחות הנשיים שלנו זה בעצם פעולה ״פוליטית״ ו ״אקטביסיטית״. אני הולכת ומבינה שבעצם התהליך הפנימי שלי עם עצמי, התהליך שבו פרצתי את הבושה הפחד והכאב, שבו הוצאתי את הכאב שלי לאור, התהליך שאני עדין עוברת מול הפחד שלי מגברים וחיבור עמוק לגופי, הוא בעצם עשייה חברתית חשובה מאין כמותה. ולא מדובר רק בריפוי שלי עצמי, אלא בריפוי המורשת הנשית שלי, ריפוי הכאב של אמא שלי, הסבתות שלי וכל השושלת הנשית שלי - שכן כל מה שהן עברו שוכן עדין בתאים שלי.
